מאמרים

שיעורי ההצבעה הנמוכים בארץ והמחאה החברתית - חלק II



בעשור האחרון נעשו צעדים כלכלים מרחיקי לכת במדיניות הממשלה בדגש על מדיניותה של מדיניות ממשלת נתניהו. צעדים המחישים את השיטה הנאו ליברלית שבסיסה עומדת תחרות חופשית, גמישות בשוק התעסוקה וניתוב החלטות לטובת פריחתן של תאגידי ענק. שיטה זו מעודדת צמיחה כלכלית על ההבנה שהציבור הוא צרכן שיכול להנות מצמיחה זו. אלא שהנהנים העיקריים מצמיחה זו היא המדינה עצמה כגוף שזוכה לקבל דירוגי אשראי גבוהים ומפנקים. אומנם ישאלו רבים, מה הועילו פוליטקאים בתקנתם? מה דירוג זה תורם אם לא טפיחת שכם נאה ומשובחת למנהיג המדינה ולבעלי ההון. מה צמיחה זו תורמת אם מערכות הרגולציה שחוקות ובלתי יעילות. דומה שכיום יותר ויותר הציבור זוכה לראות באופן הגלוי לעין כל שמדיניות הממשלה מוכתבת בידי בעלי ההון לטובתם. האיומים מצד בעלי ההון שאם טענותיהם לא יתמלאו הם יעזבו את הארץ ויגרמו להרעה של הכלכלה המקומית גורמת לאנשי הממשל לא לפעול לפי צו מצפונם.

את הרעה החולה הזו לא ניתן לפתור בהתלעמות ציבורית. הנטייה הציבורית הישראלית לא לפתור דברים בשורשם דומה בבחינת הסרת שיער ללא הסרת השורש. הסרת שיער רק תצמיח פרא. אלא שהמאופקות הציבורית מצאה את עצמה באורח בריא מתפרצת בהתפרצות ספונטנית ורדיקלית באומרה- אם ההצבעות לא משפיעות על המדיניות הממשלתית אז הקול, הזעקה והמחאה ישפיעו. הקריאה ברגליים באה בצורה בריאה יותר שאיננה נותנת אמון בנבחריה אלא דורשת תנאים. מעתה העם הוא המנהיג. לא ההצבעות, שכן הם מזמן לא הוכיחו את צדקת דרכם אלא המחאה הספונטנית. עוד צריך לזכור שבאותה מידה שרופא המתרשל בתפקידו מואשם תחת הכותרת רשלנות רפואית כך גם נבחרי הציבור כאשר הם מתרשלים בתפקידם בהצלת חייה של האומה הרי הם כמקפחי חיים.









חזרה לחלק ראשון